באחד הבקרים נכנסה לחדרי ט. היא תמיד מביאה איתה צבעוניות ומשב רוח רענן ליום העבודה שלי. הפעם נכנסה דהויה, ללא שמחת החיים שתמיד אופפת אותה. היא הודיעה לי שמצבה אנוש, בטוח שיש לה סרטן, כי יש לה גוש בגרון ואינה יכולה לבלוע. היא דיווחה שהתופעה החלה בבת אחת, וכל הזמן יש לה "גוש מעיק בגרון". שללה ירידה במשקל או תסמינים אחרים, מה שהובהר לי נחרצות היה שזה גורם לה למצוקה עצומה. היא שללה מצוקה, מתח, מצב רוח רע או בעיות אחרות.

בבדיקתה, הייתה כבויה ומוטרדת, לחץ הדם היה מעט גבוה, 90\145, הדופק היה 96 סדיר, ללא כל סימנים גופניים נוספים. משקלה היה יציב.

בהיותי רופאת המשפחה שלה כבר 18 שנה, האבחנה המבדלת שלה כללה אמנם הפרעת בליעה שונות, אולם חשדתי דווקא בדיכאון קל מלווה בחרדה.

כ-25% מהמטופלים הפונים לרופא המשפחה בכל יום נתון, פונים בגלל הפרעות אפקטיביות שונות, בעיקר בספקטרום הדיכאוני והחרדתי. אולם התלונה אותה הם מציגים היא תלונה גופנית: כאבי ראש, כאבים בחזה, כאבי בטן, קושי בבליעה, דפיקות לב, כאבי גב ועייפות, הם התסמינים העיקריים. כולם יכולים להיות תסמינים של הפרעות גופניות שונות ואפילו מסכנות חיים.

תפקידו הראשוני של רופא המשפחה הוא לשלול אבחנה שמסכנת חיים באופן מיידי - כמו התקף לב, פרפור עליות, בטן חריפה וכו'... אך לאחר מכן, הוא חייב לתת דעתו לכך שאחת הסיבות למצב הגופני, יכולה להיות נפשית.

במחקר גדול שנערך באנגליה, על כ-1,000 אנשים, בדקו כל מטופל שהגיע לרופא עם אחת מהתלונות הגופניות הללו. כל מטופל שנכנס למחקר עבר ברור מקיף: אם התלונה העיקרית הייתה כאב ראש, הוא נבדק ע"י נוירולוג ובוצעו CT ו-MRI, אם התלונה הייתה כאבים בחזה, בוצעו בדיקת קרדיולוג, אקו לב והדמיית העורקים הקורונרים, כאבי בטן בוררו ע"י בדיקת כירורג, US,CT גסטרוסקופיה וקולונוסקופיה, כאבי גב נבדקו ע"י אורטופד ובוצעו CT ו- MRI, וכך הלאה.

התוצאות המדהימות היו, שבכל אחד מהמצבים הללו, גם כאשר התלונות הגופניות היו מרשימות ביותר הצליחו להגיע לאבחנה מבוססת רק ב- 10-12% מהמקרים. יש לציין שלא מדובר בחולים שהגיעו עם אבחנה של אוטם חריף בשריר הלב או בטן חריפה, אלא במטופלים שהגיעו עם תלונות על בעיה רפואית שנמשכת פרק זמן מסוים ומאוד מטרידה אותם.

המסקנה של החוקרים היתה, שחלק גדול מאוד מהפניות לרופא המשפחה שבהן התלונה העיקרית היא כאב, אי נוחות וכו... מקורן במצבי דחק שונים, אותם צריך לאבחן ולטפל בהם משורש ולא בתסמין המייצג.

פעמים רבות אני מסתכלת על רשימת המטופלים שביקרו באותו יום, ואחרי שאני מורידה את המחלות האינטרקורנטיות, אני מגלה שחלק גדול מהפניות הגופניות מגיע ממצוקה מסוימת: בעיות בעבודה או בבית, מחלת בן משפחה, מצב כלכלי בעייתי, בעל או בן שנמצאים בשרות קרבי ועוד הרבה חוויות חיים מאתגרות. המטופלים שפנו לא זיהו כל קשר בין מצבי המתח בהם הם שרויים לתלונה הגופנית שלהם, חלקם אף מביעים התנגדות נמרצת כאשר אני שואלת אם יכול להיות שיש קשר בין כאבי הראש לפיטורים מהעבודה למשל.

לעיתים נדרש מאמץ גדול כדי לשכנע חולה שאין לו התקף לב אלא התקף חרדה, או שאינו עומד למות מסרטן מפושט אלא שלוקה בדיכאון קל. אולם אם אכן זה המצב, והצלחנו לשכנע את המטופל לקבל טיפול מתאים כולנו נרוויח. המטופל ירגיש הרבה יותר טוב, ואנחנו נראה אותו לעיתים יותר רחוקות.

ונחזור לט. המטופלת הססגונית והנחמדה שלי. מהרגע הראשון העליתי את האפשרות שמדובר בדיכאון קל מלווה בחרדה. היא כמובן לא התלהבה מהאבחנה ורצתה לדעת איך אני יכולה להבטיח לה שלא עומדת למות מסרטן, היא הרי עונה באופן מובהק לתסמינים של סרטן סופני, לפי הגדרתה. הצעתי מסלול משולב, התחלת טיפול בדיכאון ובחרדה וברור רפואי לשלילת הפרעת בליעה על בסיס אורגני. בפגישה הראשונה היא לא הסכימה וביקשה רק ברור רפואי, היא הגיעה אלי לפחות פעמיים שלוש בשבוע וצלצלה עוד 3-4 פעמים בשעות הערב ובשבתות.

אחרי פרק זמן מסויים, היא "עשתה לי טובה" והסכימה לקבל טיפול נוגד חרדה ודיכאון, לאור התנגדותה לתרופות, קיבלה רמוטיב כי "הוא טיבעי" והסכימה להתחיל פעילות גופנית . סירבה לשיחות...

הסוף ידוע מראש, לאט לאט פחתו הביקורים ושיחות הטלפון. היום כשהיא מגיעה, עם רוחה הטובה והמיוחדת, כמלווה של אחד הילדים או מקוררת, אני מזכירה לה שאני מתגעגעת אליה כי בזכות הטיפול שהיא מקבלת, הפכו ביקוריה נדירים ביותר. אחרי הכל כמה מטופלים מביאים איתם למשרדי משב רוח רענן ולעיתים סופת הוריקן קלה. אך היא משיבה שלמרות חיבתה הגדולה אלי היא איננה מוכנה לחזור לתקופה ההיא, ושרק היום היא מבינה כמה סבל גופני יכולים לגרום חרדה ודיכאון קלים ככל שיהיו.

אכן, גוף ונפש כמיקשה אחת.