בית הדין הרבני מבקר התנהלותו והתבטאויותיו של עד פסיכיאטר: סיפור על תשוקה, ממון והיעדר ענווה

מדובר בתביעה בין בני זוג שנשואים מזה שלושים שנה. האישה פנתה לפני מספר שנים לעורך דין ידוע בתחום המעמד האישי כדי (לדבריה) לדאוג לביטחונה הכלכלי. במסגרת הפגישות במשרדו של עורך הדין, קיימו האישה ועורך הדין יחסי מין לפחות פעמיים. הדבר נודע לבעל ושני בני הזוג החלו במאבק משפטי נגד עורך הדין עקב כך שעבר עבירה אתית בקיימו יחסי מין עם לקוחה. משנגנזה התלונה ללשכת עורכי הדין, הגישה האישה עתירה לבג"ץ נגד לשכת עורכי הדין. משנדחתה עתירה זו מחמת חוסר סמכות, פנתה האישה לבית המשפט לעניינים מנהליים בת"א. משנדחתה עתירתה של האישה בבית המשפט לעניינים מנהליים, ערערה האישה לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע, שאף שלא נקבע איסור אתי על קיום יחסים מין בין עו"ד ולקוח, יש בעבירות הקיימות בכללי האתיקה ובחוק לשכת עורכי הדין, כדי לתת מענה ולקבוע שיש בכך עבירה משמעתית.

בהמשך, בעקבות הידרדרות במצבה הנפשי, פנתה האישה לפסיכיאטר. במסגרת הטיפול הצליח הפסיכיאטר לשכנע את הבעל שיסלח לאישה ולבקשת הבעל, התגייס באופן פעיל למסע 'פריקת האגרסיה והנקמה' של הבעל בעורך הדין.

בהמשך, הצדדים החלו לחיות בנפרד וכעבור מספר חודשים הגיש הבעל תביעת גירושין כנגד אשתו בבית הדין הרבני. בעוד האישה טענה בבית הדין שהצדדים התגברו על המשבר וחזרו לקיים מערכת משפחתית זוגית, טען הבעל בתביעתו כמו גם בבית הדין, שמאז הפרשה, הוא פרש מאשתו ונמנע מלקיים איתה יחסי אישות. לדבריו, השיהוי בהגשת תביעת הגירושין נבע מדאגתו לבנם הקטין ובשל רצונו לצמצם את הנזקים האדירים שגרמה האישה לבן. עוד טען הבעל שהאישה המשיכה להתנהל באופן מתירני ומופקר גם בתקופה מאוחרת יותר.

הפסיכיאטר נקרא למתן עדות בבית הדין הרבני לאחר טענות האישה שבעת קיום היחסים האינטימיים עם עורך הדין, היא היתה "במצב נפשי קשה ללא יכולת התנגדות, ללא רציה, ללא מודעות, ללא תאווה".

הפסיכיאטר החל לטפל באישה עשרה חודשים לאחר קיום היחסים האינטימיים עם עורך הדין. הוא העיד שהאישה הגיעה אליו במצב קשה, לאחר ניסיון אובדני בבליעת כדורים, עם מחשבות אשם ושהוא טיפל בה ע"י הדחקת האירועים. הוא גם הצליח לשכנע את הבעל שאשתו לא בגדה בו ושמן הראוי שיסלח לה. הרופא התגייס למסע הרדיפה לצדק של הבעל וכתימוכין למסע זה הוא כתב תעודת רופא. הוא טען שהאישה נוצלה בידי עורך הדין ("חומר ביד היוצר") ושהיא לא יכלה להתנגד למעשיו ("טייס אוטומאטי").

הבעל טען שהאישה זינתה אחריו שלא נאנסה, אלא עשתה המעשה ברצון ובתשוקה ואף חזרה ל"מקום הפשע". הבעל גם טען שאם היה כאן אינוס, מדוע היא לא התלוננה במשטרה.

דייני בית הדין קבעו שהאישה הודתה בפני הבעל שקיימה אינטימיים עם עורך הדין. התנהלותו של הבעל במשך השנים, למדה אותם מעל לכל ספק, שהוא האמין לה וסמך על דבריה. הם לא קבלו את הטענה של האישה שהתבססה על חוות דעתו החד משמעית של הפסיכיאטר, אשר קבע שהאישה לא הייתה מודעת להשלכות המעשה והתנהלה כ"טייס אוטומטי". לדעתם, התנהלותה של האישה, לרבות חזרתה ל'מקום הפשע', כמו גם הקשר טלפוני האינטנסיבי ואולי גם האובססיבי עם עורך הדין, מחלישה מאוד את הטענה על פגיעה טראומטית של עורך הדין כשהיא נטולת יכולת בחירה.

בית הדין לא נתן כל משקל לעדותו של הפסיכיאטר.

בית הדין הברני התרשם מכך שהפסיכיאטר קושר לראשו לא מעט סופרלטיבים ואומר דברים מפליגים, שמתוארים בפסק הדין ("אומרים שאני הפסיכיאטר הטוב בארץ"; "אומרים שניחנתי ביכולות ואחת מהן הוא לראות אנשים קצת ולדעת עליהם הרבה"; "אני מרוויח חצי מליון ₪ נטו לחודש, זה מה שאני יודע לעשות"; "מי שהיה מטופל שלי הוא לנצח מטופל שלי ומחובתי לדאוג לו גם עכשיו").

בית הדין לא קיבל את טענת הפסיכיאטר שהוא יכול לקבוע בוודאות את מצבה הנפשי של האישה בעת האירוע כשהוא בודק אותה עשרה חודשים לאחר האירוע.

פרופ' יוליאן יאנקו